שאלת הרע בעולם 

שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ד

מה יונה זו צנועה, כך ישראל צנועים, מה יונה זו פושטת צווארה לשחיטה כך ישראל (תהלים מ"ד) כי עליך הורגנו כל היום, מה יונה זו מכפרת על העולים, כך ישראל מכפרין על האומות...

לאחר כל אסון - בין פרטי ובין כללי, בין תאונה, פיגוע או מחלה (ה' ישמור), ישנם כאלו שקמים ושואלים - אם הקב"ה אכן קיים ואכן רחום וחנון - אז איך הוא נתן לכזה "דבר" לקרות? איפה הקב"ה היה בזמן השואה? למה הוא נתן לכל החיילים "האלו" להיהרג? איך יתכן ששליחי מצווה בכל זאת לפעמים נפגעים? ועוד כהנה וכהנה שאלות שנשאלות לאחר אסונות גדולים.

הבא לענות על שאלות עצומות כאלו, יכול לקחת שתי גישות עיקריות :
1 ) "הכל בידי אדם" , או 2)"הכל בידי שמים".

המאמר מחולק לשני חלקים עיקרים:
בחלק הראשון של מאמר זה אני אנסה לענות לעניות דעתי על שאלות אלו ואם לא אזכה, אז לפחות אתן הסתכלות נוספת על שאלות כואבות אלו. ובחלק השני אביא "סגולה" טובה להינצל מכל מיני אסונות (השם יצילנו).

אפתח ב"ראשון ראשון", לפי ההסתכלות, כי "הכל בידי אדם":
דבר ראשון - כבר היו דברים מעולם!
הלא ביציאת מצרים נאמר: "וחמושים עלו בני ישראל ממצרים" - דהיינו: רק חמישית מהאנשים שהיו אז במצרים יצאו - דהיינו: 4/5 מתו במצרים! (רש"י).
וכן חורבן ירושלים, שעל זה נאמר שהסוסים רצו בנחלים של דם! והתורה מעידה על כל המקרים שקרו (ושיקרו) - איך נגיב: דברים לא', יז': "ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר על כי אין אלוקי בקירבי מצאוני הרעות האלה". - הקב"ה מודיע לנו כי יהיה קשה - ושנכפור במציאותו ובהשגחתו! אנו נאשים את הקב"ה - ואף נאמר שאילו היה קיים (דהיינו: שהקב"ה היה קיים) - האסון לא היה קורה!

עוד דוגמא: אפשר להביא מהמציאות של בחירתו החופשית של האדם, כמו שאדם לא לומד למבחן, ואז כתוצאה מכך הוא נכשל. אי אפשר להאשים את הקב"ה בכישלונו, שהרי הוא לא השקיע את אשר היה צריך (מבחינת הזמן וההשקעה בכלל). ואותו דבר לגבי אדם שלא שומר על בריאותו ונהיה חולה, אז בוודאי שאין זה אשמתו של הקב"ה, על כך שאותו אדם לא שמר על בריאותו, או על גופו כנדרש.

אם היינו רובוטים היה מקום ל"האשים" את הבורא על אסונות שקורים, אבל לא כך רצה הקב"ה ולכן יש לאדם שכר ועונש. יש לאדם את הבחירה החופשית לעשות כל שעולה על רוחו, ובמצב שכזה, הוא כלל אינו יכול להאשים את הקב"ה בטעויות שקורות לו כתוצאה משיקולים מוטעים שלו עצמו.

גם לפי הטענה כי מה שנראה בעינינו כאסון, נובע מתוך "עונש", אין זה מדויק לומר כי תאונת דרכים זה עונש מהשמים בגלל מספר סיבות: 1) כמו שאמרנו, יש לאדם בחירה חופשית, ועל פי "הטבע" נהיגה רשלנית מסוכנת. 2) אולי יש סיבה אחרת לתאונה - ולאו דווקא עונש.

אם אדם נוסע ב"אדום" ודורס מישהו, זוהי אשמתו של הנהג - ולא אשמת הקב"ה.

שאלות כמו "למה דווקא הוא", נשמעות כמעט בכל מקרה ותמיד מחפשים ובודקים באשמת מי קרתה התאונה. אך מה קורה כשלא מצליחים להאשים מישהו, או שלא יודעים מי אשם בתאונה? מבחינה פסיכולוגית, קל יותר לקבל בשורה רעה, כאשר יש צד שאפשר להאשים בגרימת אותה "תאונה". לא מעט פעמים אומר האדם לעצמו, כי "אם צריכים להאשים מישהו, למה שלא נטיל את ה"תיק" על "בורא עולם"? הרי הוא שליט על הכול, והכול בא ממנו"?!

אבל אם כבר מאשימים את הקב"ה בצרות שלנו, אז בוא גם ניתן לו (לקב"ה) את שבח הצלחותיהם של צה"ל, וכן להצלחה "שלנו" במבחן, ול"ניצחוננו" במשחק הכדורגל/סל, כי הרי הקב"ה עושה הכול!

ישנן טעויות שקורות עקב "טעות אנוש". טעות אנוש כידוע נגרמת מטעויותיהם של אנשים.
ה"בחירה החופשית" של האדם בעוה"ז, קובעת כי ייתכנו אסונות - עקב רשלנות, עקב חישוב מוטעה, גורמים טכניים ואחרים.

אין כאן אשמת הקב"ה כי אם "טעות אנוש". טעות היא לומר "אם הקב"ה היה קיים, זה לא היה קורה", היות והקב"ה אכן קיים ולמרות זאת גם קורות תאונות. ה"משרפות" באושוויץ המשיכו לבעור, לא בגלל הקב"ה, אלא בגלל שהאמריקאים לא פוצצו אותם! בני אדם הם אלה שהעלו את היטלר (ימ"ו) לשלטון, ונתנו למפלגה הנאצית את הכוח לעשות את אשר עשתה.

אם כבר שואלים שאלות, למה שלא נשאל: "איפה היו בני האדם"?

בני אדם הם אלו האחראים על "שמירת העולם הזה" - בכלל ובפרט, ואם "נפשל" - נסבול את התוצאות, לא כעונש או כרשעות ואכזריות של בורא העולם (חס וחלילה), אלא משום רשלנותם של בני אדם!

אם אנו מוכנים לשאת את "עול הצלחתנו" - אנו צריכים להיות מוכנים לסבול גם את "עול כשלונותינו".

עוד עניין בנוגע ל"רע" - במובן מסוים, אי אפשר להאשים את ה"רע", היות וזהו "תפקידו" בעוה"ז. אשה בהריון, כשהיא נכנסת לביה"ח, היא סובלת מכאבים נוראיים הנקראים "צירי לידה". באותו זמן הכאבים נחשבים לכאבים הטבעיים הכי קשים שאישה יכולה לסבול. אבל מה תכליתם של ייסורים אלה? "רק" חיים חדשים.

ואף אחד (מלבד הילד), לא יאמר כי החיסון שמקבל זה רע, כיון שזה כואב.

מנתח ורוצח - מאד דומים. שניהם עוסקים ב"חיי אדם". ההבדל ביניהם הוא, שרוצח מנסה לקצר את חייו של מישהו בעוה"ז ואילו מנתח - מנסה להיטיב לבריאותו של האדם, כך שיוכל להאריך את ימיו בעוד מס' שנים הרבה.

אם אדם חולה, לפעמים הוא צריך לעבור טיפולים כואבים, הגורמים לכל מיני תופעות לוואי לא נעימות ורצויות. אולם החולה, אם הוא בר דעת, יודע ומבין כי הייסורים - הם חלק נצרך לשם תכלית טובה (דהיינו: אריכות ימיו).

בהסתכלות אחורה, אנו רואים, כי תכליתו של כל "רע", זה בעצם "טוב". כתוצאה מ"צירים" - נולד ילד, כתוצאה מ"ניתוח" - יזכה האדם לעוד מס' שנים בעוה"ז, בגלל ה"פיגוע" - עם ישראל מתאחד, וכידוע רק לאחר סבל וייסורים תבוא הגאולה.

עד כה דיברנו על ייסורים בכלל וכן על תכליתם. אך לא הזכרנו מה הן הסיבות המביאות עלינו את כל הייסורים האלה.

הגמרא במסכת ברכות, דף ה' עמ' א' אומרת כך: "אמר רבא (ויש אומרים, שזה היה רב חסדא), אם רואה אדם שייסורים באים עליו, יפשפש במעשיו, פשפש ולא מצא בו עוון - יתלה זאת בביטול תורה. ואם "תלה" ולא מצא כי ביטל תורה - יידע כי ייסורים של אהבה הם.

נמצאנו למדים, כי שלוש סיבות יש ל"ייסורים", "חטאים, ביטול תורה וייסורים של אהבה", ונסביר כל דבר בפרט.

"ייסורים של כפרה"

מטרת היהודי להידבק בקב"ה, דהיינו: עלינו להיטהר ולהתקדש, להעלות את עצמנו מעל המדרגה ה"בהמית" של עצמנו, ולהתגדל ב"רוחניות". כשאדם חוטא, הוא מפחית את "דרגתו הרוחנית", ומעלה את "דרגתו הגשמית". היות וכך, "צד" אחד צריך להשתנות, כדי "לחזור" למוטב.

או שיעשה אדם תשובה, ובכך יעלה את "דרגתו הרוחנית" מעל "דרגתו הגשמית". או שיעברו עליו "ייסורים" ובכך יפחית את "דרגתו הגשמית" עד ל"דרגתו הרוחנית".
דהיינו: "ייסורים של כפרה" - תלויים לגמרי בנו. אם נעשה תשובה, אין סיבה לייסורים, אך אם לא נעשה תשובה, נצטרך להיטהר מחטאינו בדרך של ייסורים. יוצא, ש"בייסורים של כפרה" אי אפשר לבוא אל הקב"ה ב"טענות", היות והאשמה בנו ובמעשינו.

"ייסורים של ביטול תורה".

האדם מגיע לעולם הזה חסר. הוא נשלח לעוה"ז כדי להשלים את עצמו, שאת זה הוא עושה ע"י לימוד התורה וקיום מצוות. התורה מעלה את האדם מעל טבעו הבהמי ומעלה אותו מעל מדרגתם של מלאכים. אדם שאינו עוסק בתורה משאיר את עצמו "חסר" ולא "בריא" מבחינה רוחנית. ייתכן אפילו, שאדם אינו מודע למצבו המדורדר - מבחינה רוחנית, היות ומבחינה גשמית הוא מושלם.

"ייסורים גופניים" - גורמים לאדם להרגיש "חסר", לא בריא או שהוא חש שאיננו נמצא במצב תקין. הייסורים האלו, מטרתם לעורר את האדם לתשובה, לתורה ולמעשים טובים. וכאשר אדם משלים את
"מחסורו הרוחני", ממילא "מחסורו הגשמי" - מושלם.

זאת מבטיח לנו הבורא יתברך בספר שמות פרק טו': "ויאמר, אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך והישר בעיניו תעשה, כל המחלה אשר שמתי במצרים - לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך".

הסוג השלישי של ייסורים, הם הכי פחות הגיוניים ממבט ראשון.

"ייסורים של אהבה":

הייסורים של אהבה, הם חסד גמור של הקב"ה. אם אכן אדם לא מצא בעצמו שום חטא, ובטוח הוא שאינו מבטל תורה כלל, אלא אכן לומד כפי יכולתו ומדרגתו, אם אכן כך המצב שלו, יש מקום לאדם "לתלות" את ייסוריו, כ"ייסורים של אהבה". מה זאת אומרת "ייסורים של אהבה"?

ייתכן ואדם מגיע למדרגה רוחנית מסוימת, ואינו מצליח "לעלות" יותר גבוה ברוחניות. הקב"ה - החוקר כליות ולב, ברגע שרואה שאדם מגיע לשיאו הרוחני, וחפץ הוא לעלות "גבוה" יותר במדרגתו הרוחנית - פוגע הקב"ה במדרגתו הגשמית, ובכך ממרק הוא את שארית חטאיו של האדם, בכדי שיוכל "לעלות" יותר גבוה.(מבחינה רוחנית, כמובן).

"ייסורים של אהבה" - באים לקרב את האדם אל הקב"ה. יוצא, שלאדם בשעת צער, קשה לו לראות את החיובי שבצער. על כן באה התורה ומודיעה לנו "עת צרה ליעקב - וממנה יוושע". דווקא מתוך הצער - עם ישראל יוושע, כ"חבלי לידה" הבאים לפני החיים החדשים. יוצא שכל מטרת ה"ייסורים", בין ל"כפרה, ביטול תורה או ייסורים של אהבה" - זה להעלות את האדם - מגשמיותו, להשלים את "מחסורו" ולקרבו אל הקב"ה. (מהר"ל)

הגמרא במסכת ערכין, דף טז' עמ' ב' אומרת שאפילו אם אדם לבש את גופייתו הפוך, או שהוציא שתי מטבעות במקום שלוש, אף זה נחשב ל"ייסורים".

על כן, שימו נא לב! אם אנו זקוקים לייסורים כה קשים, בודאי שאין אלו "ייסורים של אהבה". ובוודאי אין אלה "ייסורים של רשעות ואכזריות"(חלילה), כי אם באים הם לעורר אותנו לתשובה, תפילה ומעשים טובים.

"השעה מאוחרת, המלאכה מרובה, וחלילה לנו להיות עצלים במעשינו"! הייסורים הבאים עלינו כתוצאה מ"טעות אנוש" הם בפשטות אשמתנו, וכן הייסורים הבאים עלינו משמים הם עקב מעשינו ורשלנותנו במטרתנו להידבק בבורא עולם. לא אכזריות ולא רשעות חלילה, כי אם חסד של "אבא אוהב" - המעיר אותנו מ"שנתנו הרוחנית", וקורא לנו לחזור אליו יתברך, בכל לבבנו ובכל נפשנו.

כעת, בהסתכלות אחורה למקור הראשון שהזכרנו, בספר דברים, פרק ל"א, פסוק י"ז כך - "ומצאהו רבות רעות וצרות ואמר על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" - איו פירוש הפסוק שהקב"ה אינו קיים (חלילה) אלא פירושו, שהוא לא נמצא בקרבנו! אנו לא מכניסים את הקב"ה לחיינו!

אנו מסתובבים עם ספקות לגבי קיומו, ועל כן - "מצאוני הרעות האלה". הקב"ה לכאורה "דופק בדלת" ומבקש מאתנו להכניסו לעולמנו. ומבטיח לנו, שאם אכן נדבק בו בכל לבבנו ובכל נפשנו, ובפרט כשקשה לנו (שהרי עיקר עניין האמונה, זה לא כשהכל מסתדר לי והכל טוב, אלא הבדיקה האישית של כל אחד ואחד - בזמנים הקשים, בזמני כאב ובלבול).
אם גם בזמנים כאלו - אנו עדיין מאמינים בקב"ה - אזי יתקיים בנו הפסוק "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך".

ולגבי השאלה הקשה של שליחי מצווה:

משפט מפורסם של חז"ל, הקובע כי אדם היוצא לדבר מצווה, כגון צדקה, הצלת נפשות, פדיון שבויים, וכד'... מובטח לו כי ה' ישמור עליו מכל היזק ופגע.
אם כך, כיצד ניתן להסביר מקרים של אנשים היוצאים לכל מיני משימות מיוחדות מטעם הצבא, וכד', או קופצים לים ע"מ להציל ילד קטן מטביעה, או יוצאים ממכוניתם ע"מ לעזור למישהו - ונפגעים? חז"ל ענו על בעיה זו בתשובות רבות, אך ברצוני להביא תשובה, מסיפור אישי שקרה לחבר טוב שלי: בני, ז"ל, יצא בשעת בוקר מוקדמת ביום גשום לכיוון הבסיס שלו.

הוא נהג באוטו שלו, אחד הדברים האהובים עליו, והכל "אמור היה" להיות שגרתי לחלוטין, חזרה לבסיס לאחר "אפטר" ואז זה קרה: אוטו החליק על הכביש הרטוב והתהפך.
בני, אשר שמו השני היה יכול להיות "חסד", עצר בצד ע"מ לעזור.
רק שמה שקרה אז, קטע לו את התוכניות - משאית שלא הספיקה לעצור על הכביש הרטוב התנגשה בבני שלנו והרג אותו.

לאחר הבשורה הנוראה נותרו עדיין שאלות רבות, אבל אחת השאלות הקשות ביותר שהעסיקה רבים מאתנו הייתה - היכן דברי חז"ל ש"שליחי מצווה אינם ניזוקים"?
כנראה שריחמו עלינו משמים, ואחד מאתנו חשב על רעיון פשוט ומדהים, שהודפס יותר מאוחר "לזיכרון עולם" בחוברת שיצאה לזכרו:

בני אהב שלשה דברים עיקריים: הצבא, האוטו שלו ועשיית חסד. אחד החסדים הגדולים שבורא העולם יכול להעניק לבן אדם בשעת פטירתו, זה "למות בשמחה".
למות כשאתה עושה משהו שאתה אוהב, כשאתה בקרבת חברים ואוהבים, כשאתה מרוצה מן המציאות.

בני, ז"ל, נהרג בתאונת דרכים עם האוטו שלו, בדרך לצבא, תוך כדי עשיית חסד.
איננו יודעים מדוע בני היה צריך למות דווקא באותו יום ובאותה שעה, אך יודע אני כי הקב"ה גמל עימו חסד עצום, בכך שזיכה אותו "למות בשמחה" - למות תוך כדי עשיית מעשה חסד, שבני כל כך אהב.

נכון - שליחי מצווה אינם ניזוקים, אך מה תעשה כשכל חייו של בן אדם זה מצווה? אז בורא העולם אומר "בחייהם ובמותם לא נפרדו" - כל חייך עסקת בחסד, באוטו ובצבא, אך בני, בא לאבא, הגיע זמנך לחזור הביתה, ונשמתו של בני אומרת ל"אבא": "בבקשה רק עוד מצווה אחת!"

אז בורא העולם אומר "בסדר", ותוך כדי המצווה לוקח "אבא" את בנו יקירו - בני שלנו - ועם הטעם המתוק של עשיית חסד לוקח את נשמתו בטהרה הביתה.

תכפו עלינו הצרות, עד שאחת אינה הולכת, כבר באה השנייה. ואין לך יום, שאין קללתו מרובה מחברו, ואנו שואלים את עצמנו: מה חרי האף הגדול הזה?
הסביר זאת ה"חפץ חיים" במשל: רוב רובם של החנוונים ובעלי העסקים, מוכרים ללקוחותיהם בהקפה, במשך תקופה מסוימת. בתום התקופה, הם גובים את החוב, וממשיכים למכור ב"הקפה", וחוזר חלילה.

במה דברים אמורים? שאין בדעת החנווני ובעל העסק לסגור את החנות ולחסל את העסק מחמת סיבה מסוימת. אולם, כשבעל החנות עומד לסגור את החנות ולחסל את עסקיו, אזי כשמופיע "לקוח" ומבקש לקנות ב"הקפה", אומר לו המוכר: שמעני אדוני, כל עוד לא עמדתי לחסל את עסקיי, מכרתי לך ברצון בהקפה, אף לזמן ארוך, אך עכשיו שאני סוגר את החנות ו"מחסל" את העסק, אין לי כל אפשרות למכור ב"הקפה" ואני נאלץ לבקש מכל אדם המעונין לקנות ממני - מזומן.

וזהו ההסבר ל"צרות" ולפורענויות המתרגשות ובאות עלינו תכופות. ה' יתברך כביכול, כבר עומד לפני "סגירת החנות בעוה"ז וחיסול העסקים" - כלומר, משיח צדקנו כבר עומד על "פתח הבית" ויש "מאן דאמר" הסובר: כי מצוות בטלות לעתיד לבוא. בזמן כזה אין "מקיפין" והקב"ה גובה בו במקום עבור כל עבירה שאנו עושים (חס ושלום). וכיון שעדיין לא חזרנו בתשובה שלימה לפניו יתברך, משום כך תכפו עלינו הצרות, כדי שניטהר לקראת משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן. (ממשלי ה"חפץ חיים")

חלק ב
עד כאן ראינו תשובות לשאלת הרע בעולם, לפי שיטת "הכל בידי אדם", וכעת בעז"ה אנסה לענות על השאלה הנ"ל, לפי ההסתכלות, כי "הכל בידי שמים", ואין בכלל סתירה ביניהם!! הקב"ה קבע חוקים בעולמנו, שעל פיהם העולם מתנהל, כנאמר בתהילים פרק קמ"ח, פסוק ו: "חוק נתן ולא יעבור". מבין "חוקות שמים וארץ" ישנו חוק הנקרא "סיבה- תוצאה" הקובע, כי אם פלוני יעשה X , אזי Y יקרה ואם יעשה A אזי B יקרה.

נכון הוא הדבר שהאדם אחראי למעשיו וכי האדם יכול להחליט איך להתנהג במצבים שונים, אבל מי החליט שהאדם יגיע למצב ה"לא מתוכנן" הנ"ל?!? זה כבר בידי שמים. ויתכן שהקב"ה יחליט להכניס אותך למצב שבו לא תהיה לך ברירה איך להגיב והכל לפי חשבונותיו של בורא העולם "ברוך גוזר ומקיים"!

אנו מאמינם באמונה שלימה שכל מה שהקב"ה עושה זה לטובה- אפילו אם אין ביכולתנו להבין את זה. כמו שאמרנו לפני כן- ילד קטן שמקבל זריקה, כל מה שהוא יודע זה שבכאיבו לו - לא יותר.

אחת הנבואות היותר "מתוקות" לדעתי, היא נבואת "נחמו נחמו עמי".
מדוע כתוב "נחמו" פעמיים? "נחמה" אחת היא הנחמה "הרגילה": פתגמים נדושים כמו "הוא במקום טוב עכשיו", וכו'... הבאים במטרה לנחם, אך רק לעתים רחוקות אכן מנחמים.

ובאמת, מי מאתנו באמת יכול לנחם? אז בא הקב"ה ואומר: "נחמו נחמו עמי?- נחמה כפולה, פי שתיים הנחמה, נחמה שלא רק מעודדת במקצת, אלא מראה לנו כי מה שכואב לנו, מה שבעיננו הוא נוראי ואולי אפילו קצת אכזרי, אותו הדבר הוא ממש ממש חסד עצום והדבר הכי טוב שיכל לקרות לאותו אדם!!! ונחמה כזאת, רק הקב"ה, "ברוך גוזר ומקיים", רק הוא יכול לתת.

וזה עניין הנבואה/ הבטחה, "ומחה השם דמעה מעל כל פנים", כי למה לאדם לבכות, אם כרגע קיבל מתנה עצומה וחסד נפלא מהקב"ה?!?!? ומי ייתן ונזכה במהרה לנחמה מאבינו אב הרחמן, הקב"ה, ונזכה לתחיית המתים במהרה בימינו, אמן.

ישנו פסוק ב"שיר השירים": "דודי ירד לגנו...וללקוט שושנים". המפרשים מסבירים, כי "דודי" זה הקב"ה, "גנו" זה עולם הזה, וה"שושנים" הם הנשמות שבעולם הזה. וברשותכם, בא ונדמיין, כי לקב"ה יש בית, ובביתו יש אגרטל, ששם הוא יתברך שם את הפרחים שלו לשבת. (שוב, זה רק דרך משל.)

אז הקב"ה מחפש לו את הפרחים הכי יפים והכי יקרים לשבת, אז הוא יורד לגנו ללקוט שושנים... וכל שאר הפרחים, כשהם רואים שאותם הפרחים נלקחו מאיתם, הם בוכים וצועקים "החזיר אותם! אתה לא הוגן! ועוד כהנה וכהנה...

אבל מה הקב"ה עושה איתם? הוא שם אותם במקום מיוחד, שבו יוכלו לחיות לעד!
כי האגרטל של הקב"ה הוא מיוחד במינו, וכל "פרח" שמגיע לשם, רואה כמה שטוב לו פי כמה וכמה ממה שהיה לו טוב בגן.

וכל כמה זמן מגיעים עוד פרחים ועוד פרחים, עד שיום אחד הקב"ה יחליט להגדיל את "האגרטל שלו", שיכניס ויכיל את כל הפרחים בגן, וכל הפרחים שוב פעם יהיו ביחד ויהיה להם הרבה יותר טוב ממה שהיה להם קודם לכן, ואותם הפרחים שעד אז לא הגיעו ל"אגרטל" וכל כ התרעמו על כך שהפרחים האחרים מלקחו מאיתם, כעת יבינו ויחשבו לעצמם "כמה טיפשים היינו שחשבנו שה"גנן" שכל כמה זמן קוטף פרחים הוא לא הוגן, הרי כעת הרבה יותר טוב!".

הקב"ה לוקט נשמות יקרות ומחבקן, ומביא אותם לביתן ב"גן עדן". ואנו, אותם "פרחים" שלא מבינים, חושבים כי הקב"ה לא היה בסדר, חס ושלום. אבל האמת היא, שהקב"ה אוהב אותנו יותר ממה שאנחנו אוהבים אותו, ורק רוצה בטובתנו, אבל לפעמים אנחנו לא מבינים את זה, לא רואים את זה, לא מרגישים את הלטיפה הרכה של אבא אוהב, אלא רק מסונוורים מהכאב הטבעי של מחסור, של פטירת מישהו אהוב ואוהב, (לא עלינו, חס ושלום) ועד לביאת משיח צדקינו, יתכן ולא נבין באמת, ולכן בא הפסוק בתהילים האומר: "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות".

" להגיד בבוקר חסדך": כאשר אדם שלם בגופו ובממונו, כשהוא נמצא במצב של "פרחים פורחים, שמים כחולים ושמש זורחת", כשהכל הולך לו, והוא נמצא במצב של "בוקר", אזי מאוד קל לומר שהקב"ה "עוזר", "מפרנס", "רופא כל בשר", וכו'... כי אתה ממש רואה את החסד של הקב"ה.

אבל, ברגע שכואב, שקר, שאתה מרגיש "חושך" מסביבך, כאשר אינך רואה כל כך בקלות (אם בכלל), את "חסדי השם כי לא תמו", כשאתה במצב של "לילה", אז בא המבחן הגדול באמונה, ועל זה נאמר: "ואמונתך בלילות". עלינו להאמין בבורא העולם בכל מצב, ולא רק בעזרת השם!

ועל ההתמודדות בזמן קשה נאמר: " וצדיק באמונתו יחיה". דהינו, כיצד עם ישראל החזיק (ובעז"ה יחזיק) מעמד בכל הזמנים הקשים? --- וצדיק (דהיינו עם ישראל שנאמר עליהם: "ועמך כולם צדיקים") באמונתו יחיה, על ידי הדבקות בקב"ה בעיקר בזמנים הקשים, על ידי זה, נזכה באמת לחיים אמיתיים. ומי יתן, ואמונתו תהיה לא רק בעזרת השם, אלא בשם, בכל מצב ובכל שעה, אמן.


אז נשאלת השאלה כעת: "איך אוכל להבטיח לעצמי השמירה הכי טובה נגד פורעניות עולם הזה?" ואלפי שנים קודם לכן, הקב"ה כבר ענה לנו "ובחרת בחיים!!!" עלינו פשוט לבחור בחיים האמיתיים! ואחד מבסיסי המצוות זה "קדושים תהיו". ובורא העולם, אשר הוא אמת וחותמו אמת, הבטיח לנו בתורתו הקדושה והנצחית "כי השם אלקיך מתהלך בקרב מחניך, להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך."

הצניעות היא יסוד ובסיס לחיים לפי רצונו של בורא העולם, הקב"ה. ואבינו שבשמים הבטיח להילחם מלחמותינו אם רק נשמור על כללי "קדושים תהיו" ומזהיר אותנו, שלפי "חוק סיבה- תוצאה" אם לא נשמור, אזי לא יהיה לנו טוב. אין כאן עונש, כי אם תוצאה!!! וכמובן, הבחירה בידינו....


לסיכום: אשרי אדם שזוכה לראות את תכלית הייסורים וזוכה להבין את סיבתם. הלא אותו אדם לא רק שלא יבוא אל הקב"ה בטענות אלא להיפך, יודה לו בכל ליבו על חסדו הגדול שעושה לו בכל רגע ורגע בחייו, כנאמר: "הודו לה' כי טוב - כי לעולם חסדו".


מקורות לעיון נוסף...

מדרש אגדה (בובר) שמות פרק לג ד"ה ויאמר לא
ויאמר לא תוכל לראות פני. לפי ששאל הראני נא את כבודך, אמר לו הקב"ה לא תוכל לראות פני וגו', מלמד שבקש משה לראות מפני מה צדיק ורע לו, ורשע וטוב לו, אמר לו לא תוכל לעמוד על סוף מדת הדין:

זוהר פרשת פנחס דף רלא עמוד א
יומא חד אשכחיה רב המנונא לאליהו, א"ל ודאי תנינן דאית צדיק ורע לו רשע וטוב לו אמר צדיק כל שממועטין לו חובותיו נותנין לו בעולם הזה חובו ועל כן צדיק ורע לו. וכל שמרובין עוונותיו וממועטין זכיותיו נותנין לו שכרו בעולם הזה = רשע וטוב לו, א"ל דינוי דמארי עלמא עתיקין (ס"א עמיקין) אבל בשעתא דבעי קודשא בריך הוא לכפרא חובין דעלמא אלקי בדרועא דלהון ואסי לכלהו, מתל לאסייא דאלקי לדרועא לשיזבא לכל שייפין כמה דכתיב (ישעיה נ"ג) והוא מחולל מפשעינו וגו'.

תורת האדם שער הגמול ד"ה ובתשובת דבר
ובתשובת דבר זה אמר המשורר לאחר שהתאונן על הענין, ואני כמעט נטיו רגלי כאין שפכה אשורי כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה, וגמר הענין הזה בספקת רשע וטוב לו, ועוד אמר בספקת צדיק ורע לו לכן ישוב עמו הלום ומי מלא ימצו למו אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי ואהי נגוע כל היום, וחזר ותירץ על הכל ואחשבה לדעת זאת עמל הוא בעיני עד אבא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם.

תורת האדם תוכן העניינים ד"ה שער הגמול
ענין שאלת צדיק ורע לו רשע וטוב לו ומה שהנביאים צווחין על זה כגון ירמיה וישעיה וחבקוק, ומה שאמרו בברכות בענין משה על פסוק הודיעני נא את דרכיך וגו', וכוונת כולם כמי שמתמיה על הבורא ית' למה מתנהג במדה זו לסבול הרשעים שפשטו ידיהם בזבול קדשו, והם עצמן אע"פ שמתמיהין יודעין שהמדה אמת והמשפט צדק.
ענין צדיקים גמורים ורע להם או רשעים גמורים וטוב להם כתוכחותיו של איוב וכמיתתו של ר' עקיבא שלא זכה שום אדם לזה הסוד, ומה שאמר לו הקב"ה למשה עליו שתוק כך עלה במחשבה, והסוד הנמסר בזה ליודעיו, וטענות חברי איוב, וטענת אליהוא הנכונה ושנענשו החברים ולא אליהוא מפני שלא השיבו לו כהוגן.

ספר אבודרהם ברוך שאמר ופסוקי דזמרה ד"ה ואומר ברוך
ברוך משלם שכר טוב ליראיו שלא תאמר הואיל ומשגיח על כל הבריות מפני מה אנו רואים צדיק ורע לו לפיכך בא ולמדך שהוא משלם שכר טוב ליראיו וזהו בעולם הבא שאין תכלית טוב העולם הזה תכלית הטוב ולא הרע תכלית הרע כמו שהורה לנו על ספורי הבל וקין שעל הבל ספרה התורה עליו ששעה השם אליו ואל מנחתו הרגו קין וזה מורה שאין טוב אמיתי אלא בעולם שכלו טוב. ובזה נשלם הטוב בבריאת העולם ובהנהגתו. ברוך הוא וברוך שמו להורות שהיודע שמו המיוחד לו והמשיגו יודע השם ומשיגו השגה אנושית שהוא חי והכל עשה בחכמתו וברצונו.

פירוש רבינו יונה על אבות פרק ד משנה יד
רבי ינאי אומר אין בידינו לא משלות הרשעים - שאין לצדיקים השקט ובטח ועושר וכל צרכי העולם כמו לרשעים:
אף לא מיסורי הצדיקים - יסורין של אהבה אשר לצדיקים שהם על דרך שלא יתבטלו מלמוד התורה ויש מפרשים אין בידינו לא משלות הרשעים כי אע"פ שמן הדין הוא רשע וטוב לו צדיק ורע לו מ"מ אין אנו משיגין לטעם הדבר והיא מן הדברים אמתיים שאין ידיעתנו משגת לטענה זו וזהו שאמר ירמיהו ע"ה (ירמיה י"ב א') צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בגדי בגד. ועל זה נאמר אין בידינו לא משלות הרשעים שאנחנו יודעין באמת שיש טענה לדבר ואין אנו משיגין לדעת אותה:

ספר העיקרים תוכן המאמר הרביעי (פרטי הפרקים)
פרק ז' יתחיל לדבר בהשגחה, ויאמר כי איוב היה מכחיש אותה בעבור היותו רואה צדיק ורע לו רשע וטוב לו, ויבאר שאין תלונות צדיק ורע לו רשע וטוב לו שוות, ויאמר כי אליהוא השיב על איוב והראה לו שאפשר שימצא צדיק ורע לו רשע וטוב לו לפי יושר משפטי השם, ושאיוב הודה בזה אל השם יתברך.

ספר העיקרים תוכן המאמר הרביעי (פרטי הפרקים)
פרק י"ג יבאר דרך הסרת תלונת צדיק ורע לו, ויזכור הסבות שאפשר שיגיע מהן רע לצדיק מזולת שיהיה זה עול בחוק השם יתברך, ויפרש ענין הנסיון ויסורין של אהבה.

ספר העיקרים מאמר רביעי פרק ז
וגם הנביאים המאמינים בהשגחה ומפרסמים אותה בעולם והחכמים התורניים נמצאם מתלוננים על שתי המדות הללו אם על טובת הרשע אם על רעת הצדיק, ואף על פי שאין התלונות שוות, שהתלונה ברשע וטוב לו אמתית וקשה מאד, מצד היות כל האנשים רואין בעיניהם רשעת הרשע בהיותו עובד עבודה זרה ומגלה עריות ושופך דמים ועושה עול וחמס מפורסם ואין פחד אלהים לנגד עיניו ועם כל זה מעשיו מצליחין, וזה מביא את כל האנשים לספק בהשגחה, כמאמר מדוע דרך רשעים צלחה (ירמיהו י"ב א'), אבל התלונה בצדיק ורע לו אינה קשה כל כך, שאין העול גלוי אל בני אדם, שהכל יודעין כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא אם מעט ואם הרבה, ואם יגיעו לצדיק רעות אין זה זר אצלם, שיאמרו אולי חטא בפעל במסתרים במקום אשר אין רואה אלא השם, והמחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי, או אולי חטא במחשבה, אמרו רבותינו ז"ל האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני רשע, אפילו צדיק גמור כר' עקיבא מקודשת, שמא הרהר עבודה זרה בדעתו, הנה גלו שאין הכרת הצדיק מסור לכל אדם, שהאדם יראה לעינים ויחשבהו צדיק, וה' יראה ללבב שאינו כן אבל הוא רשע.
וכן יראה מלשון התנא במסכת אבות שאין קושית צדיק ורע לו שוה לקושית רשע וטוב לו, אמר אין בידינו לא משלות הרשעים, כלומר שאין טעם רשע וטוב לו ידוע לנו, ואחר כך אמר ואף לא מיסורי הצדיקים, רוצה לומר אף יסורי הצדיקים שיחשב שהטעם נודע לנו אינו כן, וזה יורה לשון ואף, שלא אמר ולא מיסורי הצדיקים, וזה
ממה שיורה שאין תלונת צדיק ורע לו קשה כל כך, לפי שאין העולם מכירין מי הוא צדיק גמור, ואין התלונה הזאת אלא ליודע בעצמו שהוא צדיק גמור, כמאמר ירמיה, אתה ה' ידעתני תראני ובחנת לבי אתך וגו' ירמיהו י"ב ג', וכן איוב היה מתרעם על משפטי השם מצד היותו צדיק בעיניו.
ובדבר הזה חטאו חבירי איוב, שהיו מיחסים לאיוב רשע, שלא ידעו למצא מענה ודרך שיגיעו אל הצדיק רעות אם לא מצד היותו רשע, כמו שמצאו דרך שיגיעו טובות אל הרשע, ואיוב שהיה יודע צדקת עצמו לא היתה דעתו מתישבת בתשובתם, ולזה חרה אפו של אליהוא באמרו ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב, רוצה לומר שלפי שלא ידעו מענה וצד יגיעו אל הצדיק רעות מזולת שיהיה עול בחוקו יתברך, היו מרשיעין איוב ואומרים עליו שהוא רשע, ועל זה אמר השם לאליפז חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב (איוב מ"ב ז'), כלומר
שהיה מאמין שכבר יגיעו אל הצדיק הגמור רעות, ובזה הצד דבר נכונה, אבל בעבור שכשלא היה יודע סבת זה היה מיחס זה לעול להשם יתברך אם היה משגיח, או היה מסלק ההשגחה, שלא היה יודע איך אפשר שיגיעו אל הצדיק רעות מצד ההשגחה ולא יהיה עול בחקו, לא דבר נכונה, וכשגלה לו אליהוא הכרח ההשגחה ואמר לו שהיה חוטא על שהיה חושב על השם תועה, חזר להאמין שכבר יגיעו אל הצדיק רעות על צד ההשגחה מזולת שיהיה זה עול בחקו, וזה שכבר ינסה השם את הצדיק אם הוא עובד מאהבה ולא יחוש לסבול טורח גדול ועמל לאהבתו של הקדוש ברוך הוא ולא יקרא תגר על מידותיו, ושאיוב בעבור שקרא תגר על מדותיו של הקדוש ברוך הוא ואמר שהשם יעות משפט, חטא.
ונתאמתו בזה דברי השטן שאמר החנם ירא איוב אלהים, שלא יבחן הצדיק אם הוא עובד מאהבה בהיותו מצליח בכל דרכיו, אבל בהיותו סובל יסורין לאהבת השם. וכשידע זה איוב מפי השם שאמר לו האף תפר משפטי תרשיעני למען תצדק, וכל המענה ההוא שהראה לו שחטא בהיותו מיחס לאל יתברך ליאות או קצור במעשיו או עול במשפטיו, הודה ואמר ידעתי כי כל תוכל ולא יבצר ממך מזמה, כלומר ידעתי שאי אפשר ליחס לך ליאות או קצור כי כל תוכל ויש לך יכולת לעשות רצונך, גם לא עול במשפט מצד העדר ידיעה, שלא יבצר ממך מזמה וידיעתך מקפת בכל דבר, אם כן אי אפשר שימשך ממך עול אחר שאתה יכול על כל דבר וחכם בכל דבר. וסוף דבריו על כן אמאס ונחמתי וגו', רוצה לומר שהיה מואס כל תאוות העולם וטובותיו והיה מתנחם על היסורין שהיה סובל וישב בתוך עפר ואפר שידע שזהו לטובתו.
בס"ד
וכלל ספר איוב הוא לתרץ שתי הקשיות הללו, ובעבור שהתרם הכרחי אל הדת האלהית הסכימה דעת אדון הנביאים עליו השלום לחבר הספר הזה שהוא ספר איוב בדרך משא ומתן מחכמים משתדלים להתיר ב' ספקות הללו בפנים שונים, אזכור מהם בקצרה היותר חזקות שבראיותיהם ולפי שאין מקום להתיר שני ספקות הללו אם לא כשיתאמת ראשונה מציאות ההשגחה, אכתוב ראשונה קצת מן הראיות המורות על ההשגחה ממה שבא בספר הזה ובזולתו. והראיות המורות על ההשגחה ג' מינים, מהן ראיות לקוחות מן ההשגחה הנמצאת בענינים הכוללים, ומהן ראיות לקוחות מן ההשגחה הנמצאת בענינים החלקיים, ומהן ראיות לקוחות מצד השכל, ואזכור כל מין מאלו בפרק בפני עצמו...

מגן אבות לרשב"ץ על אבות פרק ב משנה יט
ואית דין ואית דיין, ויש גן עדן לצדיקים ויש גהינם לרשעים, והם אמרו לא נאמין אלא במה שראו עינינו, ולא ראינו לעולם דבר שיהיה חדש אחר שלא היה וראינו צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, ואיה אלהי המשפט? ולא שמענו שיש מקום תענוג, ולא מקום צער לנשמות. והוצרכנו להשיב על דבריהם, כי הדברים שלא יבינו דעות החכמים, יבינום הנביאים במה שנאצל עליהם מרוח הקודש, והם ידעו מפי האל כי העולם נברא, אחר שלא היה, ומשנה אותו ממנהגו כרצונו, כאשר ראו אבותינו בעיניהם הנסים המפורסמים, וכי האל יתברך נותן לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, ואם הצדיק יש לו יסורין בעולם הזה, הם לטוב לו לעולם הבא, ואם הרשעים יש להם טובה בעולם הזה, הוא מרחמי שמים, והנביאים גם כן ידעו שהכל מתוקן לסעודה לעולם שכולו ארוך ובטענות האלה יתבטלו דעות המתחכמים מדעתם להאמין דעות נכריות סותרות דברי תורה והנביאים ויש לסמוך על הנביאים בזה, שהם כולם בהסכמה אחת הם על דעת זו, ואין לפקפק בזה מפני טענות המתחכמים אחריהם מתחלפי הסברות, ואין אחד מסכים לחבירו, וטענה זו כתב אחד מגדולי פילוסופי ישמעאל להאמין בנביאי ישראל מפי משה רבינו ע"ה. וכל זה נכלל באזהרת הוי שקוד ללמוד תורה.

מגן אבות לרשב"ץ על אבות פרק ד משנה כ
שהקב"ה ברא לצדיקים שני חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגהינם, וכן לרשעים. זכה, נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן ויש לו יסורים בעולם הזה. לא זכה, נוטל חלקו וחלק חברו בגהינם, כמו שנזכר בשני מחגיגה (טו א), ונותנים לו שלוה בעולם הזה. כן הוא הדין, ואין מסור בידינו אלא בידו של מקום, כדי שיטול זה חלק חברו בגן עדן וזה חלק חברו בגהינם. ויש גורסין, אין בידינו משלות הרשעים אף לא מיסורי הצדיקים וכן היא במשניות שלנו. ורבינו יונה ז"ל (ד"ה ר' ינאי וד"ה אף) פירש, אין בידינו משלות הרשעים, שאין לצדיקים השקט ובטחה בעולם הזה כרשעים, וגם אין לנו מיסורי הצדיקים, שהם יסורים של אהבה שלא יתבטל בהם מתלמוד תורה, כמו שנזכר בראשון מברכות (ה א). ירצה לומר לפי זה שהצדיקים בעולם הזה אין להם שלוה כרשעים ויסוריהם אינם של אהבה שלא יתבטלו מדברי תורה. ופירוש הראשון יותר נכון, וכן פרשנוהו בספר אוהב משפט.

ספר אורחות צדיקים שער הקנאה ד"ה וזה הדרך
הצדיקים אינם מקנאים ברשעים ואינם חומדים ממונם ולא שלוותם, כי יחשבו שעשרם שמור להם לרעתם ושלוותם להאבידם מרב טוב הצפון לצדיקים, ויחשבו שעוני הצדיקים ודוחקם כדי לצרפם וללבנם ולהגדיל מעלותם לעולם הבא. ואין ספק מי שחושב כך לא יחמוד ולא יקנא, אלא ישמח בראות שלוות רשעים, ויאמר: אם למכעיסיו כך - לעושי רצונו לא כל שכן! ויתן ויחזור ויתן.

מרכבת המשנה לר"י אלאשקר על אבות פרק א משנה ד
והוא שמא יאמר האדם אני רוצה לחקור על השכר והעונש, אמר אם תרצה שתכנס בזאת החקירה קודם צריך שיהיה ביתך בית ועד לחכמים, ואז אתה יכול לחקור בענין צדיק ורע לו, ורשע וטוב לו.

מרכבת המשנה לר"י אלאשקר על אבות פרק ד משנה יט
ויש מפרשים כי לא השיגה מחשבתנו להשיב תשובה על ענין צדיק ורע לו, וזהו יסורי הצדיקים. ולא על רשע וטוב לו, וזהו שלות הרשעים.
וי"ל אין אנו יודעים אם אנו מאותם שנטלו חלקם בזה העולם, ונטלו שכר פעולתם, אשר נאמר עליהם "ומשלם לשונאיו" (דברים ז, י). או מאותה הכת שקבלו הייסורין בזה העולם, כדי שילכו זכאין לעולם הבא. והוא שבא לומר, אין אנו מחזיקים עצמנו כרשעים גמורים, ולא כצדיקים גמורים, אלא בינוניים, שבכל יום אנו רוצים להוסיף מצוה אחת כדי להכריע (עי' קדושין מ ע"ב), וזהו הסייג שאנו עושים לעצמנו. והנה כפי זה קיימו הקבלה הא' שאמר ועשו סייג לתורה.

מרכבת המשנה לר"י אלאשקר על אבות פרק ד משנה כט
ואעפ"י שנראה בעולם רוע הסידור, והוא צדיק ורע לו רשע וטוב לו, הכל לפי החשבון.

שו"ת הרשב"א חלק ה סימן מח
ויש בו סוד עמוק, ברשע וטוב לו וצדיק ורע לו. ואמרו במדרש (והוא ש"ס ערוך, במנחות דכ"ט =דף כ"ט= ע"ב, יע"ש) שהראה לו הקב"ה למשה את ר' עקיבא ותורתו, ואח"כ הראה לו שמסריקין את בשרו במסרק. אמר משה: זו תורה וזו שכרה? אמר ליה הקב"ה: "שתוק! כך עלה במחשבה". וזה כל ענין איוב. והוא מאמר החכם במזמור: אך טוב לישראל וכו'. ואומר על זה: ואני כמעט נטיו רגלי וכו'. ולבסוף הבין עיקר הענין, ואמר: עד אבא אל מקדשי אל, אבינה לאחריתם. והוא ענין עמוק מאד.

שו"ת יכין ובועז חלק א סימן קלד ד"ה ומה שהקשית
שראו צדיק ורע לו רשע וטוב לו ואנו קהל עדת ישראל נאמין בכל אלו הדעות אעפ"י שלא נשיג אותם בדעותינו ולא תאמת אותם החקירה האנושית לפי שהשגנו אותם מצד התורה השלמה ומצד הנביאים שהיו בנו והם השיגו אותם מצד השפע הנבואיי שנשפע עליהם מאת האל ית' והם הודיעונו אמתת כל הדברים ממה שידעוהו בנבואתם מהאל ית' ואיך נוכל להכחיש בהם.

שו"ת מהרלב"ח סימן ח ד"ה אמנם יש
ועיקר מעיקרי התורה לתרץ קושית צדיק ורע לו. וכלנו אנחנו מחוייבים לשמוע דברי אלו האחרונים. ולהאמין האמונה הזאת בלי שום פקפוק וספק כלל. האמנם לדרוש בה ברבים נראה ודאי שהיא דבר בלתי הגון מאד כי לא טובים אנו מאבותינו ורבותינו ע"ה אותם שכתבוה בספריהם ולעולם לא דברו בה כי אם ע"ד רמז וחידה וכתבו עליה שהיא סוד גדול.

שו"ת ציץ אליעזר חלק יט סימן כג ד"ה והיטב אשר
והיטב אשר ראיתי בספר אגודת אזוב (דרושים להגאון בעל מראות הצובאות ז"ל על עגונות בדרוש השני לר"ה) שכתב ששמע בשם הגאון מהרש"ק ז"ל (כנראה ר' שמואל קאיידנאווער בעל ברכת הזבח על קדשים) שאמר דבר הגון ומתקבל על שאלת צדיק ורע לו רשע וטוב שהתעוררו חז"ל פרק א' דברכות ד' ז', עפ"י מה דאיתא בספ"ק דקדושין דף מ' ע"ב שלעולם יראה האדם בעצמו כאילו הוא חציו זכאי וכו' וכן כל העולם כולו הוא חציו זכאי וכו', עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, ואם ח"ו עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה שנא' וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא אחד שחטא זה אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה, וא"כ מכאן תשובה לשאלת צדיק ורע לו, וכן להיפך, כי לפעמים הצדיק שרובו או כולו זכויות נזדמן הדבר שגרם רוע מזלו שעשה עבירה אחת בעת שהיה העולם כולו במשקל השוה חציו זכאי וחציו חייב ועי"כ הכריע הוא את כל העולם כולו לכף חובה ואבד מהם טובה הרבה, על כן נתחייב שיהי' גם הוא כל ימיו ברעה. וזהו צדיק ורע לו, וכן להיפך שלפעמים הרשע שכולו או רובו עוונות, אלא שעמדה לו השעה שעשה צדקה או שאר מצוה בעת שהיה העולם במשקל השוה במחצה זכויות והכריע הוא את כל העולם לכף זכות וגרם טובה לעולם, לכך זכה לטוב לו כל הימים. וזהו רשע וטוב לו יעו"ש, ודפח"ח.

תורת האדם שער הגמול ד"ה וכל זה
וכל זה ראוי להעלות על לב כל משכיל כדי להבין תקון סדר הבורא יתברך בעולמו וטובת ההנהגה בברואיו, וכן ראוי להבין זה כל אדם שראוי לקבל תוכחות, אבל ענין השאלה בצדיק ורע לו עדיין במקומה עומדת, כי אנחנו לא נראה העולם בכללו ולא נחקור עליו בשלמותו, אבל נשאל בו בפרט על האיש הזה אם ראוי למקרה הזה שבא עליו, שהקב"ה נותן לכל גויה וגויה הראוי לה, ונראה כמה צדיקים נהרגין על ספריהם או כשהן יושבין בתענית ומתפללין בתכלית הכונה, ויש שנבראים בתחלת הבריאה חסרי אברים, ויש מתים קודם עשרים שנה ומשעה שעמדו על דעתם היו צדיקים עוסקים בתורה ובמצות ויש להם זכות ואין להם עונש שמים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל שאין ב"ד של מעלה עונשים עד אותו הפרק, וכענין איוב הצדיק שאירעו לו המקרים ההם, וכשאלת ר"ע בתורתו ובמיתתו, וכ"ש שאלת רשע וטוב לו שהוא מצוי יותר בעולם.

זוהר פרשת פנחס דף ריח עמוד א
בשעתא דבעי קודשא בריך הוא למיהב אסוותא לעלמא אלקי לחד צדיקא בינייהו במרעין ובמכתשין ובגיניה יהיב אסוותא לכלא, מנלן דכתיב (ישעיה נ"ג) והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו וגו' ובחבורתו נרפא לנו, ובחבורתו אקזותא דדמא כמאן דאקיז דרועא ובההוא חבורא נרפא לנו אסוותא הוא לנא לכל שייפין דגופא, ולעולם לא אלקי צדיקא אלא למיהב אסוותא לדרא ולכפרא עלייהו (ורזא דא צדיק ורע לו), דהא ניחא לסטרא אחרא דדינא שלטא (נ"א לשלטאה) על זכאה יתיר מכלא דלא חייש כדין לכל עלמא ולא אשגח בהו מחדוה דשליט עליה, וההוא זכאה זכי לשולטנא עלאה בהאי עלמא ובעלמא דאתי...